החלטה בתיק ת"א 54734-05-11

1.       האם לנוכח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 ( להלן -"חוק איסור לשון הרע"), יש לדחות על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש התובע נגד הנתבעים? זו השאלה שעומדת להכרעתי.

2.       התביעה

בין התובע לבין אשתו התנהל הליך גירושין בבית הדין השרעי בטייבה. הנתבע 1, עו"ד במקצועו, ייצג באותו הליך את אשת התובע. בכתב התביעה שהוגש לבית הדין מטעם אשת התובע נטען כי התובע נקט נגד אשתו באלימות פיזית ומילולית. ביום 06/05/10 הגיע שליח לבית הספר שאותו מנהל התובע, ומסר לו את כתב התביעה האמור. בו ביום, שעות ספורות לאחר מכן, נכנס מזכיר בית הספר למשרדו של התובע ומסר לו עותק נוסף של כתב התביעה שהתקבל במכשיר פקס המצוי במזכירות בית הספר. כתב התביעה נשלח למכשיר הפקס האמור על ידי הנתבע 2. התובע טוען כי כתב התביעה שנשלח בפקס הגיע לידיעת מורי בית הספר ותלמידיו והפך ל"שיחת היום" בבית הספר, על כל הכרוך בכך מבחינת הפגיעה בשמו הטוב. התובע טוען כי פנה לנתבע 2 ושאל אותו מדוע שלח את כתב התביעה בפקס, ובתגובה השיב לו הנתבע 2 כי כך ביקש ממנו לעשות הנתבע 1. על יסוד העובדות האמורות הגיש התובע את התביעה שלפניי, בגדרה הוא תובע מהנתבעים פיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע ומכוח עילות נוספות.

3.       טענות הנתבעים

הנתבע 1 טוען כי לפי סדרי הדין הנהוגים בבית הדין השרעי המצאת כתב תביעה צריכה להיעשות במסירה אישית לידי הנתבע. הנתבע 1 טוען כי ניסה לבצע את מסירת כתב התביעה ללא הצלחה, ובהמשך לכך הוא ביקש מהנתבע 2, שהוא טוען שרעי במקצועו, לבצעה. הנתבע 2 התמהמה בביצוע המסירה ולכן שכר הנתבע 1 שירותיו של שליח, אשר מסר את כתב התביעה לידי התובע כמתואר לעיל. הנתבע 1 טוען כי איננו יודע מדוע, ואם בכלל, נשלח כתב התביעה גם בפקס, שכן המצאה בפקס איננה כשרה. הנתבע 1 מוסיף וטוען כי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, דברים שנכתבו במסגרת כתבי בי דין, ובכלל זה כתב תביעה, אינם יכולים להוות עילה לתביעת לשון הרע, ועל כן דין התביעה נגדו להידחות על הסף.

4.       הנתבע 2 מאשר כי הנתבע 1 ביקש ממנו להמציא את כתב התביעה לתובע. לדבריו, הוא יצר קשר טלפוני עם התובע והוא זה אשר ביקש ממנו להעביר אליו את כתב התביעה בפקס. הנתבע 2 מצטרף לטענת הנתבע 1 לפיה דין התביעה להידחות על הסף מכוח סעיף 13(5) האמור.

5.       ההליך

בישיבת קדם המשפט הוריתי לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב בנוגע לשאלת חלותו של סעיף 13(5) על ענייננו. עתה, לאחר שהוגשו הסיכומים, באה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

6.       סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

       13. "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוח של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"

סעיף 13(5) לחוק קובע הגנה מוחלטת מפני תביעת לשון הרע (ראו - א. שנהר "דיני לשון הרע" (1997) עמ' 191). קיומה של ההגנה איננו תלוי בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב  (ראו - רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית פ"ד נג(1) 67-66-26). על כן, גם פרסום כוזב אשר נעשה בזדון לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13(5) (ראו - רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (2009) - פורסם באתר נבו). מטרתו של סעיף 13(5) הינה:

"למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי ההליך המשפטי..."  

(שם בפסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה).

7.       הגנתו של סעיף 13(5) נפרשת על המפרסם בהתקיים שני תנאים: ראשית - שהמפרסם הינו נושא משרה שיפוטית או מעין שיפוטית, או שהינו בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד. ושנית - שהפרסום נעשה תוך כדי דיון בפני נושאי משרה שיפוטית כאמור. ואולם, בפרשת זיידמן הוסיף בית המשפט תנאי נוסף, שלישי, לפיו הגנת סעיף 13(5) חלה רק מקום בו הפרסום נעשה למי שהוא צד בהליך המשפטי שבו מדובר (ראו - ע"פ 364/73 הנ"ל בעמ' 625-624, וכן שנהר בעמ' 200). במקרה שלפניי נעשו ,לפי הנטען, שתי פעולות של פרסום; הפעולה הראשונה היא העברת כתב התביעה מהנתבע 1 לנתבע 2. בפעולה זו המפרסם הוא הנתבע 1. הפעולה השנייה היא  העברת כתב התביעה בפקס מהנתבע 2 לבית הספר שאותו מנהל הנתבע. בפעולה זו המפרסם הוא הנתבע 2. להלן נבחן האם מתקיימים יסודות סעיף 13(5) בכל אחד ממעשי הפרסום, כאשר לצורך הכרעתנו נניח כי כל האמור בכתב התביעה הינו אמת.

8.       נפתח בשאלה שמשותפת לשתי פעולות הפרסום - האם כתב התביעה הינו בבחינת פרסום שנעשה תוך כדי דיון? התשובה לשאלה זו חיובית. הפסיקה קובעת כי סעיף 13(5) חל על: "... כל צעד הננקט בקשר עם ההליך ומשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 624-620), לרבות מכתב התראה שנשלח לפני הגשת התביעה (וראו גם - רע"א 43/11 הרם נ' זקס (2011) - פורסם באתר נבו). אין ספק שכתב תביעה הינו מסמך הקשור בהליך ומשמשו כהלכה, ומכאן שהתנאי הראשון לתחולתו של סעיף 13(5) מתקיים לגבי כל אחד משני מעשי הפרסום.

9.       האם יתר תנאי סעיף 13(5) מתקיימים בפעולת הפרסום הראשונה? תשובתי לכך חיובית. המפרסם הוא הנתבע 1, אשר ייצג את אשת התובע בהליך הגירושין, ולכן הוא בבחינת "בא כוחו של בעל דין" - כלשון סעיף 13(5). ובאשר לנתבע 2 שכלפיו הופנה הפרסום, האם הוא צד זר להליך? התשובה לכך שלילית. לטעמי, משעה שהנתבע 2 קיבל על עצמו לבצע את מסירת כתב התביעה אין לראותו כצד זר להליך המשפטי, אלא כחלק ממנו. יתר על כן, אני סבור כי משעה שהנתבע 2 הסכים להמציא את כתב התביעה הוא הפך לעד בהליך, משום שתיתכן אפשרות שהוא יידרש להעיד בהליך לגבי נסיבות המסירה. ודוק, המונח "עד" הנזכר בסעיף 13(5) איננו כולל רק את מי שכבר העיד בפועל במשפט, אלא גם מי שייתכן כי יעיד במשפט בעתיד. כך משתמע מהלכת זיידמן הנ"ל, בה נקבע כי הגנת סעיף 13(5) חלה גם על: "צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך הדין לשם הגשת עדות שתשמש במשפט העתיד לבוא" (שם, בעמ' 624). אשר על כן, אני קובע כי הנתבע 1 נהנה מהגנת סעיף 13(5) בכל הנוגע למעשה הפרסום הראשון.